ביום שנולדתי

 

ביום שהגעת  בהיתי. חיפשתי, בלבלתי, לא רציתי.

חשבתי שאהיה מוכנה לקראתך. חיפשתי דרכים להניח עלי פנים שרציתי, פנים שחלמתי שהם אולי אני.

חיכיתי לך.

חשבתי שאם אלבש את פני האישה הגדולה אצליח שתצא אליי בתחושת הקלה, ולא, לא הצלחתי.

הייתי קטנה.

ובכל זאת יצאת. 

והפכתי להיות אמא שלך. ולא ידעתי להיות, נולדתי, והתחלתי ללכת.
חשבתי שאם נולדתי - אני קיימת.

אבל לא.
כמו שאתה התבוננת בעולם בתדהמה ובשקט, גם בתוכי הכל כבר היה אחרת.
וכל חוויותיך הם גם חוויותי, אז מה אם קודם הספקתי להיות אישה, נערה ,ילדה?
הכל חדש, שונה , לא מה שהכרתי - ואחרת מכל מה שאי פעם ידעתי.
אתה יצאת, ואני רק נולדתי.
התבוננתי בעינייך וראיתי את עצמי, המבוכה והבלבול שהיו בי .
וראיתי בעיניך את הציפייה שאצור עבורך את העולם אשר עבורי היה בו קסם וזרות, באותה נשימה, ובכל פעם שגילית עוד משהו בעולם גיליתי אני, בעצמי. זה היה לי חדש בדיוק כמו לך, להיות אמא שלך.

היום, שאתה בונה לך את עולמך, משתנה וצומח, אני לא מוכנה, ולעיתים, בעל כורחי, אני צומחת איתך.

נולדתי, אני כבר חלק ממך.